גמרא
פירוש
אהַשָּׂכָר לָאֶמְצַע.
אָמַר רַבָּה מִסְתַּבְּרָא מִילְּתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל בְּשׁוֹר לַחֲרִישָׁה וְעוֹמֵד לַחֲרִישָׁה אֲבָל בְּשׁוֹר לַחֲרִישָׁה וְעוֹמֵד לִטְבִיחָה זֶה נוֹטֵל לְפִי מְעוֹתָיו וְזֶה נוֹטֵל לְפִי מְעוֹתָיו וְרַב הַמְנוּנָא באָמַר אֲפִילּוּ שׁוֹר לַחֲרִישָׁה וְעוֹמֵד לִטְבִיחָה הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע.
מֵיתִיבִי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין ד׳:ג׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט קע״ו:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט קע״ו:ה׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט קע״ו:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט קע״ו:ה׳
ב רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין ד׳:ג׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט קע״ו:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט קע״ו:ה׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט קע״ו:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט קע״ו:ה׳
השכר לאמצע. כלו׳, דחולקין בשוה, והוא הדין דהפחת לאמצע. מסתברא מילתיה דשמואל. דהשכר לאמצע. בשור שלקחוהו לחרישה, ועומד לחרישה. כלומ׳, שחורשין בו, ולפיכך השכר לאמצע, שהרי שניהם טרחו ביחד תחלה וסוף, בלקיחתו של שור ובטורח חרישה. ואי לא הוה חלק דבעל מנה, לא הוה תמן חרישה כלל, שאין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה כלום, הילכך חולקין בשוה. אבל שור שלקחוהו לחרישה, ושבח בבשר, ונמלכו לשוחטו ולחלוק באיבריו, ואחר כן נזדמן להם שמכרוהו חי לטביחה, זה נוטל לפי מעותיו, שהרי היה מתחלק לאיברים, כיון שראוי הוא ועומד לטביחה. והאי דנקט ראשית מקחו לחרישה, רבותא אשמעי׳, דאע״ג דמעיקרא אדעתא דלמיפלג בשוה נחות לשותפות, השתא דשבח בבשר ושחטוהו והוא מתחלק לאיברים, יטול כל אחד ואחד לפי מעותיו. ורב המנונא אמ׳, אפי׳ לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה, השכר לאמצע. הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו, שכיון שלא חלקו, עדיין השותפות קיימת, ולפיכך השכר לאמצע. משנה. ד. מי שהיה נשוי ארבע נשים וכו׳. כלו׳, זו אחר זו. ואיידי דתנא לעיל שלש נשים, תנא הכא ארבע נשים, ולאו דוקא קתני ארבע. הראשונה קודמת. ליטול כתובתה, ונשבעת לשניה שלא גבתה מכתובתה כלום, דאימר בעלה צררי אתפסה, וכגון שלא נשתייר אחר הראשונה שיעור כתובתה של שניה. והוא הדין שחייבת לישבע לשלישית אם נשתייר שם בלחוד שיעור ראשונה ושניה, אלא כיון שנשבעת לאחת, סגי לה לכולהו, דשבועה לאחד שבועה למאה. ושניה לשלישית. דאי אתפסה צררי, אותן נכסים שנשתיירו מן הראשונה שנוטלת עכשיו השניה, שלא כדין נוטלת, והיה ראוי שתטלם השלישית, ואהכי נשבעת לשלישית. ואם גבו כולן שלש נשים ולרביעית אין לה כתובה, שלישית נשבעת לרביעית. ואם יש נכסים כדי כולהו כתובות, הרביעית שהיא אחרונה אינה נשבעת לחברותיה, דמאי איכפת להו אם נוטלת שלא כדין. ואיתימ׳ ניחוש שמא ימצא אחד מן השדות שנטלה אחת מן הראשונות שדה שאינה שלו, כלומ׳, שגזולה היא ביד הבעל, והך אחרונה, אע״ג דבעלת חוב מאוחרת היא, כיון שגבתה גבתה, נמצא שמפסידות הראשונות בגביית הרביעית. להא ליכא למיחש, דתנא קמא סבר מה שגבה לא גבה ומיד שטרף הנגזל קרקעו מידן, חוזרת על הרביעית כיון שהיא מאוחרת, וטורפת קרקע שלה מידה, דהא אין גיבויה כלום, הילכך למאי כו נשבעת לראשונות, הואיל ולא מוקמינן בידה אם נמצאת שדה של אחת מהן שדה שאינה שלו, נמצאת רביעית נשבעת בחנם לגבי ראשונות. ואם תימא נמי, לישתבע רביעית ליתומים כדתנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. הא נמי לית׳, דמיירי ביתומים גדולים, ואם איתא דבעלה צררי אתפסה הוה מפקד עליהון, ומדלא עבד, ש״מ דלא אתפסה מידי. ומה ששנינו לא תפרע אלא בשבועה, ביתומים קטנים מיירי, דאיפשר דאתפסה צררי ולא היה לאביהן אדם נאמן בשעת מיתה שיאמר להם דעו כי התפסתי צררי לאיתתי. ובן ננס סבר, דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה, מה שגבה גבה, הילכך כי אתיא רביעית למשקל כתובתה, נשבעת לשלישית, דאי אתפסה הבעל צררי ומתרמי ליומא אחרי שדה של אחת מהן גזולה, תוכל אותה שטרפו מידה לחזור על אותו שדה, שהוא בני חרי, אבל השת׳ דגבתה, שוב אינה יכולה לטרוף אותה אע״פ שהיא בעלת חוב מאוחרת. ולא מציא רביעית למימ׳ לשלישית למה אשבע עכשיו, אלא עד שתמצא שדה של אחת גזולה, משום דאמרה לה שמא תמות בין כך ויורשיה נשבעין שבועה שלא צוית אותם ומעמידין הקרקע בידן, דהא סבירא לן דמה שגבה גבה, הילכך תשבע להן מיד. ואי נמי, תשבע, ליתומים, משום דכלל גדול הוא בדין, דכל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, לא שנא יתומים קטנים, ולא שנא יתומים גדולים, דלא פליגי רבנן בתקנתא דידהו בין גדולים בין קטנים. ה. היו כולן. הכתובות. יוצאות ביום אחד. כלומ׳, שנכתבו ביום אחד. אם קודמת אחת מחברתה אפי׳ שעה אחת, זכה. ונוטלת כתובתה קודם לחברתה. ומשום הכי קודמת, דבירושלם עסיקינן, דמנהג בני ירושלם לכתוב שעה בכתובה, ולדידהו הקדמת שעות כהקדמת ימים. אבל בשאר מקומות שאינם קפדים לכתוב שעות, אפי׳ נדע שזו קדמה לזו שעה אחת או שתים, לא זכתה, דהקדמה כזו אחולי אחלי לה אינשי, הילכך דין כולן שוה, וחולקות בשוה. היו כולן יוצאות בשעה אחת. אפי׳ נדע בודאי שהאחת קדמה לחברתה אחד מחלקי שעה, לא זכה, דאפילו בני ירושלם דקפדי טובא, בהקדמה מועטת כזו לא קפדי, הילכך חולקות בשוה אותו מנה הנמצא שם. גמרא. מי שהיה נשוי ארבע נשים וכו׳. במאי קמיפלגי וכו׳. כלומ׳, מאי טעמ׳ אמ׳ בן ננס דרביעית נמי נשבעת, והרי אינה מזקת לאחת מהן כלום אפי׳ תגבה שלא כדין, ולמה תשבע להן.מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות.
הערות
הערות
Gemara
Peirush